שי לי עטרי טוענת שרביב דרוקר "נותן מקום לאנס" ו"איבד את הדרך" וגל התקיפות נגד רביב דרוקר לא פוסק.
רביב דרוקר עונה מצידו למבקרים כי ראיון עם החשוד בפגיעה בנשים אינו מהווה פרס למרואיין, וכי בכל תחקיר מנסים להגיע לכל הצדדים, לשמוע את כל הגרסאות ולקבל תמונה מלאה – על מנת לחלץ את האמת העובדתית.
סיפורן של שי לי עטרי ונעמה שחר זכה לתמיכה ציבורית נרחבת, שעה שביקשו בעבר כי שמו של החשוד באונס שלהן – ששמו נאסר בפרסום – יפורסם בניגוד לצו בית המשפט. בינתיים הסיר החשוד את התנגדותו וזהותו תפורסם, אבל לא זה העניין.
ביממה האחרונה נדהמתי לגלות פוסטים זועמים, וזה בלשון המעטה, על רביב דרוקר רק משום שהוא שמתכוון לראיין את החשוד.
השיח ברשתות החברתיות, שכבר חרץ את דינו של החשוד, מנסה בעיניי להוות תחליף למשפט פלילי צודק, ופשוט מתיר את דמו של החשוד. מבחינת כל אותם הגולשים ברשת, כבר נערך לחשוד "משפט שדה" ואשמתו נקבעה מבלי לנהל הליך פלילי הוגן. הרי עיקרון יסוד במשפט הפלילי הוא כי אדם זכאי עד שיוכח אחרת וכפי שמצווה התנ"ך: "צדק, צדק תרדוף".
שלא תתבלבלו – זה בסדר ואף רצוי להביע תמיכה במתלוננות. זה בסדר להאמין להן וצריך לחזק אותן. ליבי יצא אל שי לי כאשר צפיתי בתכנית ה"חשיפה" ואני אף מייצגת קורבנות עבירות מין. אך גישת "מאמינה לך תמיד" ו"נשים שסבלו מהתעללות אינן משקרות" מתעלמת מהמורכבות של עבירות המין.
אין ספק שלהיות קורבן של עבירות מין זה דבר נורא. אין גם ספק שלהיות קורבן להאשמת שווא כוזבת בעבירות מין יכולה להרוס חיי אדם. נכון שהאשמות כוזבות הן נדירות, ופוגעות באמינות הנשים שבאמת נפגעו, אבל הן קורות, וגם כאשר התלונה אותנטית, הרי שתמיד קיימים "אזורים אפורים" ואין בהכרח אמת מוחלטת אחת.
על האמת הזאת צריכים להילחם כדי שהצדק ייצא לאור. לא באמצעות חשיפת שמות בניגוד לצווי בית המשפט ולא באמצעות הוקעת ראיונות בכלי התקשורת – כלים הרסניים לחברה. ולמה צריך לפחד לתת לו לדבר? הרי זה לא מזכה אותו ולא אמור להפחית מעוצמת הפגיעה במתלוננות. פשוט צריך לוודא שהראיון הוא לא במה חופשית להגיד כמה הוא מסכן. השאלות הקשות והנוקבות צריכות להישאל. מסכימה עם דרוקר שראיון זה לא פרס, ובטוחה שהוא יעשה עבודה מצוינת וישאל את מה שצריך מבלי לתת הנחות לחשוד. אז למה זה בסדר כשחיים אתגר מתעמת עם חשודים ונותן להם "במה" ומה שעושה דרוקר פסול?
אלן מ.דרשוביץ כותב בספרו "אשם על סמל האשמה" על השינוי שחל בעקבות תנועת הMeToo# : "לפתע הכל השתנה. למרות שהראיות לחפותי רק גדלו רבו במהלך אותה תקופה – והראיות בדבר שקרנותה של המאשימה שלי נעשו ברורות וחזקות עוד יותר מקודם – האווירה השתנתה באופן דרמטי. יותר לא נודעה חשיבות לראיות. מה שנהפך למשמעותי זו ההאשמה כשלעצמה".
לסיכום – גם בתוך כל הרעש והסערה תתמכו במתלוננות – הן זקוקות לזה – אבל לא על חשבון משפט צודק והוגן.
